החלטה בתיק בש"א 1479/08

1.         בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות מקומית ועניינית לדון בה.

לאור הבקשה לתיקון כתב התביעה, מצאתי מקום שלא להכריע בשלב זה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן סבורתני, כי אם יעתר בית המשפט לתיקון כתב התביעה, אזי לפחות בנוגע לעילות שאותן מבוקש להוסיף ובנוגע לנתבעים הנוספים שאותם מבוקש לצרף, יש לכאורה לבית המשפט השלום סמכות עניינית לדון בתובענה ואתייחס לכך בהמשך.

2.         אשר לשאלת הסמכות המקומית, טוענת המבקשת, כי לאור תניית שיפוט ייחודית בהסכם שבין הצדדים, נתונה הסמכות המקומית באופן בלעדי לבתי המשפט בתל-אביב -יפו.

המשיבים טוענים, כי בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982, חזקה על תנאי המתנה על הוראת הדין בדבר מקום שיפוט, כי הוא תנאי מקפח והנטל להוכיח כי תנאי זה אינו מקפח רובץ לפתחה של המבקשת.

בפועל, המבקשת לא הביאה כל ראיה או נימוק לעניין ולמעשה מדובר במצב הפוך, לפיו כל הנתונים מצביעים על כך שמדובר בתנייה מקפחת, שכן הדירה נשוא התובענה מצויה בבאר-שבע, בעלי הדין נמצאים בבאר-שבע ופעולות ההוצאה לפועל נשוא התובענה, מבוצעות בבאר-שבע.

בתשובה לתגובת המשיבים, טוענת המבקשת, כי הסכם ההלוואה, על תניית השיפוט שבו, נחתמו טרם חקיקת התיקון לחוק החוזים האחידים, שעל פיו חזקה שתניית שיפוט בעניין סמכות מקומית, היא מקפחת וזה ממילא אינו חל בענייננו.

כמו כן, זכויות המשיבים לא קופחו; שוק המשכנתאות הוא שוק מפותח ויכלו המשיבים שלא להתקשר בהסכם עם המבקשת אלא עם מי מבין הבנקים המלווים הרבים הקיימים.

כמו כן, לגופו של עניין, הנהלת המבקשת, משרד בא כוחה, עדי המבקשת, תיק ההוצאה לפועל - כולם מתנהלים בתל-אביב.

3.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה.

בשורה של פסקי דין נקבע, כי סעיף 4 הנ"ל לחוק החוזים האחידים נועד להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של הספקים, על מנת שהצרכנים לא ירתעו מלהגיש את תביעתם בשל תניית השיפוט. הפגיעה בנוחות הינה שיקול משני בלבד, כאשר המרחק ממקום זה לאחר במדינתנו, אינו מרתיע בדרך כלל.

בעניין זה ראה בע.א. 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט' (2), 731, בעמ' 734:

"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תביעה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר".

וכן ראה ע.א. 188/02, מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז 4 473, לעניין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בשאלה האם עסקינן בתניית שיפוט מקפחת:

ולעניין ההרתעה אמר בית המשפט:

"משנפלו המבחנים הללו שב ועולה המבחן שדחה בית-משפט קמא, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה הוצע על-ידי כבוד נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז) השופט טירקל, בבר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד בע"מ נ' שחר [8]. מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על-מנת לפסול תניה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התניה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר שבע לתל-אביב תרתיע בעל-דין ממימוש זכויותיו. למותר לציין כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל. נהפוך הוא, המשיבים עצמם, כך נראה, בחרו להיות מיוצגים דווקא על-ידי עורכי-דין שמקום מושבם בתל-אביב. ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב שבו מקום התדיינות כלשהו בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה, ואולם אין לפסול מראש את האפשרות שאכן עשוי להתקיים מצב שכזה במקרים חריגים. " (שם בעמ' 480)

וכן ראה בתביעות שהוגשו נגד בנקים, כבמקרה דנן, ובהם אישר בית המשפט את תניית השיפוט: בש"א (נצ') 3123/06, בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' זאכי אמין נח'לה (פורסם בנבו) וכן בר"ע (חי') 383/06 קולני נ' בנק ירושלים (פורסם בנבו).

4.         במקרה דנן, לא השתכנעתי כי סעיף 37 להסכם ההלוואה הוא תנאי מקפח ועל אף שישנן זיקות רבות לבתי המשפט בבאר שבע, הרי שלא ניתן לומר, כי עסקינן בתנייה שיש בה כדי להרתיע עת התובעים מלהגיש את תביעתם ומכל מקום, לא הוצגה בפניי ולו ראשית ראיה בעניין.      
בהתאם להוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל-אביב יפו.

            למען הסר ספק, אין בהחלטתי זו כדי לגרוע מטענת המבקשת לעניין הסמכות העניינית.